למיכל בת ה-17 ולאמה היו ימים קשים רצופים במריבות וכעסים זו על זו, ולטענתה היא לא היתה מסוגלת לאהוב אותה, ואף לא יכלה להסתכל עליה. מיכל מעידה על עצמה כי מאז ומתמיד היא זוכרת את עצמה כילדה מופנמת וחשדנית מחד, ותמימה מאידך, כך שהחברה בה גדלה ניצלה זאת לרעה.
מיכל חוותה מאימה במהלך הילדות ביקורת נוקבת, בין אם זה על סגנון הלבוש או צורת הדיבור, על חברותיה ובכלל על אופיה של מיכל. כ"כ, תמיד חששה של האם היה מה יגידו עלינו – עליי? איך יסתכלו עלינו? וכו' אחד המרכיבים אשר גרמו למיכל לתחושת אשם וש'אני לא בסדר'.
מתוך כך, הדימוי העצמי והביטחון של מיכל נפגעו באופן משמעותי, עד כדי כך שלא יכלה לסמוך על עצמה בקבלת החלטות פשוטות ביותר. מיכל סובלת מפחדים – מפחדת להיות מי שהיא באמת.
במהלך הטיפול, מיכל עברה תהליך של גדילה וצמיחה – ממימד של ילדה מפוחדת מהעולם הפכה לבחורה מוארת, זורמת ושמחה, בעלת ביטחון מתוקן, מגלה בעצמה כוחות נפש חדשים, ומשתמשת ביכולות שה' נתן לה. ב"ה, הקשר עם אמה התהדק ומתחזק, ואומר, קיימת בין השתיים פתיחות וגילוי–לב, על 'מה שהיה ועל מה שיהיה', וכל זה הודות לעובדה, כי היא שחררה מתוכה את אותם מטענים שליליים, אשר יצרו מחסומים בנפש, ואת מקומם תפסו רגשות חיוביים של הכלה, אהבה, שמחה כלפי עצמה וממילא כלפי הזולת.

החסיד, ר' מענדל מפוטרפס, בהיותו במחנה עבודה ב'סיביר' באשמת הפצת היהדות ברחבי רוסיה, חלק את חדרו בכלא עם אסיר קוזקי, ומסיפורו על סוסו למד והפיק לקחים רבים בנוגע לעבודנו הפנימית. והנה הסיפור:

סוסי הקוזקים היו מיוחדים מאוד. היו גיבורים. אמיצים ועזי פנים ומוכנים להפקיר את עצמם למען הניצחון בלי שום חשבון לבעליהם הקוזקים. מוכנים למות מאשר להפסיד בקרב. כך נפלה לידיהם מדינה אחרי מדינה, עד שרוסיה הפכה למעצמת – על בכל העולם.

הסוסים לא נרתעו כאשר היו מגיעים לנהר עמוק שמימיו רודפים בזרם אדיר, הם זינקו במהירות אל תוך הנהר כשהקוזקים על גבם, וכך היו צולחים את הנהר השוצף וגועש, שוחים במהירות עד הקצה השני, ומיד עם עלותם אל היבשה היו הסוסים מתנפלים על האויב וממשיכים בהסתערות המלחמה עם כל המרץ עד הנצחון הסופי. סוסי הקוזק היו מפילים את חתתם על כל הסביבה, אפילו חיות רעות וכלבי ענק היו רועדים מהם. כמו-כן, שווים של סוסי הקוזקים היה יקר פי עשרה מסוסים רגילים.

כיצד הפכו סוסים רגילים לסוסי קוזקים?

בהיות הילד בגיל 10-12 היו מצמידים לו סוס אביר. הילד הלך עם סוס לכל מקום עד שנקשרו זה לזה בחבלי עבותות אהבת נפש עזה כמוות.
הסוס היה מוכן תמיד למסור את חייו עבור הקוזק- כאשר יצאו למלחמה היה הסוס מרים את ראשו ומגן על הקוזק מפני כדורי המוות השורקים סביבו שלא יפגעו באדוניו הקוזק. ואף הקוזק החזיר אהבה לסוס, סוס היה יקר בעיניו אפילו יותר מילדו שלו.
סוסים אלה היו עוברים אימונים מפרכים מאוד.
הקוזקים השקיעו בהם את כל הנפש: נתנו להם לאכול ולשתות הרבה טיילו איתם והשתעשעו עמם רבות, אך גם דרשו מהם את כל יכולתם.
היו מייגעים אותם במסעות קשים וארוכים, בקפיצות מעל מכשולים "בלתי עבירים", בדהירה במהירות עצומה בכל מיני תנאים. כך היו מפתחים אצלם את כח ההסתגלות והעמידה במצבים קשים במיוחד.

המבחן האחרון לסוסי הקוזקים ש"התקבל" הסוס סופית היה מסע אימונים מפרך במיוחד, שבסופו היו הסוסים מגיעים אל הנהר דנייפר והיה עליהם לצלוח את כולו עד הגדה השנייה. הנהר היה כה רחב ועמוק גועש והרבה סוסים נפלו בדרך וטבעו בו, ורק המובחרים, העילית שבעילית, הצליחו לצלוח את הנהר עד סופו ולעלות לגדה השנייה.

אבל זה לא הסוף: משהגיעו הסוסים, יגעים ומותשים לגמרי עד כלות הכוחות לשפת הדנייפר, הם הביטו לאחור וראו כמה סוסים חלשים מהם שכוחם כלה והם עומדים לטבוע.
הסוסים המובחרים לא חשבו הרבה, קפצו בחזרה לנהר, תפסו בשיניהם את חבריהם וכך סחבו והעלו אותם למקום מבטחים. הסוסים האחרים גם שעמדו בכל המבחנים המפרכים והקשים ביותר אך לא מסרו את נפשם למען חבריהם – לא זכו להיות נמנים עם "סוסי הקוזקים" המופלאים והמיוחדים. בו במקום היו מטביעים עליהם 'מספר' יארליק' בחותם של ברזל מלבן ובאותו רגע הפכו להיות סוסי הקוזקים ה"בלתי מנוצחים" .

מסיפור זה ניתן ללמוד הרבה בגישה לחיים נכונים יותר:
אהבה ונאמנות אמיתית ללא תנאים – לתת לילדינו את כל מה שיש לנו עד כדי התמסרות מוחלטת, משום שהם מופקדים אצלנו בנאמנות וזקוקים לנו ורק לנו, אנו הוריהם ולא אף אחד אחר!
לכן עלינו לעשות כל שאפשר להעניק לו כדי להגיע אליו הן רגשית (שיח, מילת עידוד וכו) והן פיזית(חיבוק, נישוק, בילוי עמו ועוד) וכל שכן, להכיל אותו בטוב או במוטב.
במילים פשוטות, להשקיע בו את כל נפשנו!
יחד עם זאת, לעזור לו לממש את הפוטנציאל הטמון בו ויכולותיו ולהוציאם מן הכח אל הפועל: בקשת עזרה בבית, השקעה ורצינות בלימודים, פיתוח כישוריו, הצבת אתגרים והכל מתוך גישה חיובית, ואהבה ללא תנאים.

המבחן האחרון – הוא בעצם, עבורינו, ההורים. לתת את ה כ ל !
לעתים, יש לנו ילד או ילדה שזקוקים לנו, אך ממקום אחר, ולא מאותו מקום שגרתי שאנו רגילים לפעול משם ולתת.
זה המקום של להיות 'שם' בשבילם באמת! להכיל את הקשיים שלהם-שלנו…!
ובהחלט זה לא תמיד קל:
זה אותו ילד מאתגר בן שמפריע, מעצבן ומהווה מטרד, אף פעם לא מרוצה מכלום ודורש כל הזמן עוד ועוד…זו זעקה!
זה אותו ילד או ילדה שלא מצליחים לתפקד באופן זורם על אף, שלכאורה, "לא חסר להם כלום" ומסתבר שחסר גם חסר…
זו יכולה להיות דווקא אותה בת שעוזרת ומרצה בבית, אבל בשקט בשקט היא סובלת ומתייסרת בתוך תוכה, היא אינה מוצאת את מקומה בבית ו/או בחברה. היא בודדה -זו זעקה! אמנם חרישית אך מלב כואב של ילד, ועלינו להקשיב לה.
גם אם חשבנו שהגענו למטרה הסופית, ודאגנו לכל מחסורם של ילדינו, לא נשקוט על השמרים,
נביט אחורה, ונבדוק בדרך רצופת ההתמודדויות והאתגרים, האם לא שכחנו אף אחד??!
אולי יושב בבתינו ילד או ילדה, בעל או אשה- מתוסכלים??
נביט, שוב פעם אחורה ונבדוק עם עצמינו…ואת עצמינו…

בעומדינו בחג החנוכה, ממנו ניתן ללמוד גם כן על ענייני חינוך: כמו אותו נר בחנוכייה שזקוק לחיזוק ו'תדלוק' נוסך, כדי שיידלק ויאיר ביתר שאת וביתר עוז. כך ילדינו זקוק לנו.

ואם ראינו אחד או אחת כזו : אז קדימה, לחזור לאחור ב'דהירה' מתוך מסירות נפש, בכוחות האינסופיים שה' נותן לך, אם רק תבקש, "לסחוב אותו" על גבך ולהביאו לחוף מבטחים, לאותו מקום שמשם יוכל להתחבר לעצמו מהמקום הנכון לצמוח באופן בריא – כדי להיות אביר!